כל דבריי שכתבתי כאן הבל, בטלים ומבוטלים יישאם הרוח
נשאלתי על אודות הליכה לחוף ולבריכה מעורבים ורחצה שם, היש בדבר
איסור. והנה ראיתי לכתוב כאן דברים ארוכים בנדון כיד ה' הטובה עלי. הקודש ב"ה
יצילנו ממכשול לבל נטעה. וזאת לדעת שאינני מורה הלכה שכן לא נטלתי רשות מרבי, כל
הקורא יראה במאמר זה כייעוץ הלכתי גרידא.
עיינתי בשאלות ותשובות מרחבי המרשתת לחקור מהיכא תיתי איסור זה, והנה
ראיתי שרוב הכותבים כתבו לאסור משום הרהורים רעים.
איסור הרהורים רעים:
ספרי על דברים, פיס' רנד (פינקלשטיין: עמ' 280): "ונשמרת" (דברים כג, י) הזהיר שלא תהרהר
בעבירה ותבוא לידי קרי.
[ודוק: "שלא תהרהר
בעבירה", ז"א שאיסור הרהורים רעים הוא איסור הרהור עברה והוא איסור הרהור
זנות, ראה להלן]
בבלי ע"ז כ ע"ב: ת"ר "ונשמרת מכל דבר רע", שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי
טומאה בלילה. ומפרש ריב"ן: וסמיך ליה "כי
יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" וקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי כך.
ודומה לו כתובות מו ע"א: "ונשמרת מכל דבר רע", מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם
ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ומפרש רש"י: במסכת עבודה זרה
"שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה" דסמיך ליה "כי יהיה בך איש"
וגו'.
חולין לז
ע"ב: "הנה נפשי לא מטומאה" (יחזקאל ד, יד), שלא הרהרתי ביום לבא לידי
טומאה (רש"י: קרי) בלילה.
עיין תוספות על
ע"ז כ ע"ב, וז"ל: שלא יהרהר אדם ביום. האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא,
כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות הנ"ל). והקשה ה"ר אלחנן א"כ מאי רבותיה
דיחזקאל, דאמרינן פרק שני דחולין (הנ"ל) "ונפשי לא מטומאה", שלא הרהרתי
ביום ובאתי לידי טומאה בלילה! ואור"י דמכל מקום רבותא היא ממה שהיה מציל עצמו
מהרהור. מה שאין כן בשאר אדם דאינו ניצול מהם בכל יום, כדאמרי' בבבא בתרא פרק גט פשוט
(קסד ע"ב): שלשה דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום וקא חשיב הרהור.
בתוספות מובן שהאיסור הוא מן התורה וכן דעת הרמב"ן (על חולין
הנ"ל). הקשה רבנו אלחנן מיחזקאל שהשתבח בזה, משמע שזו מעלה ולא חובה. ותירץ
רבנו יצחק שהמעלה היא שהצליח להינצל מזה.
אמנם כתב רבנו מנחם המאירי (בית הבחירה על חולין ב, ו): וכבר שבח הנביא את עצמו באמרו הנה נפשי לא מטומאה
שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה ואף על פי שהכתוב רמזה כדכתיב ונשמרת מכל
דבר רע.
משמע שהוא רמז, דהיינו אסמכתא, ולא איסור ומשום הכי השתבח הנביא
יחזקאל. וכן יראים כ' הרא"ם בס' יראים סי' מה: הזהירונו רבותינו שלא להסתכל בעריות ואסמכוה אקרא
דונשמרת מכל דבר רע.
דייקנו למעלה
מהספרי שהרהורים רעים היינו הרהור עברה, היינו הרהור זנות. ראה ספרי על במדבר, פיס' קטו (הורביץ: עמ' 126): "ואחרי עיניכם"
(במדבר טו, לט) , זו זנות, שנאמר "ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיניי"
(שופטים יד, ג). ראה בבלי ברכות יב ע"ב: הרהור זנות... "אחרי עיניכם" זה הרהור עבירה שנאמר:
"ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
מכל אלה נלמד שהרהור
עברה מושווה לראייה, אמנם האיסור הוא לא בראייה גופה אלא במחשבה אליה הוא מביא.
וראה ספרי זוטא
על במדבר טו, לט
(הורביץ: עמ' 289; הובא בילקוט שמעוני): "ולא תתורו", אל יהי לבך ילילך
(לשון חקירה וריגול), וכן הוא אומר "מן התרים את הארץ". כדרכנו למדנו
שמה שמוביל לעבירה הוא מחשבה ומה שמעורר את המחשבה הוא מה שהחושים קולטים ומוסרים.
ראה תנחומא, פ' שלח
פיס' טו: "ולא תתורו
אחרי לבבכם". הלב והעיניים הן סרסורין לגוף שהן מזנין את הגוף (השווה
ירושלמי, ברכות א, ה).
ראה מ"ש
הראי"ה קוק, מוסר אביך א, ה: ענין סיגות התורה
אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו כן כל הענינים שמקושרים
בה, בקשר עילה ועלול, רעים בענינם, וכדאי לפרוש מהם מאד. עכ"ל.
גם אם אין איסור
בדבר מתוך שהוא מוביל לעבירה מתברר שגם הוא רע. וכן לנדון דידן משום שראיית העין
מובילה להרהור רע גם היא רעה כשלעצמה.
רש"י על
יומא כט רע"א מפרש: הרהורי עבירה, תאות
נשים.
עזר מקודש כתב
בסי' כג ס"ג שהרהור אסור הוא רק שמעורר עצמו אבל אגב שיטפא אין אסור אם מנסה
לבטלו.
איסור הסתכלות:
יש להאריך טובא
באיסור זה שמהיכן יוצא? כפי שראינו האיסורים לעיל שהלמדו ממקרא של "ולא
תתורו" הם על הרהור ולא הסתכלות. ביארתי שמ"מ יהיה אסור מפני שמוביל
לעברה. לפי הרא"ם לעיל מקורו בדרשה ממקרא של "ונשמרת" וצע"ק.
ובעז"ה ארחיבו ביתר ביאור בזמן אחר.
בדין כובסות: הליכה
למקום שיש בו נשים חשופות ומן הסתם יסתכל ויביאנו לידי הרהור.
ראה ירושלמי, ב"ב א, ה: ר' יוחנן בשם רבי בנייה
בכל השותפין ממחין זה על זה בחצר, חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל. וראה עוד בבלי
ב"ב נז ע"ב: א"ר יוחנן
משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות
על הכביסה. ומפרש רשב"ם: שצריכות לעמוד שם יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר.
ברכות סא ע"א: וכל העובר אחורי אשה בנהר (רש"י:
אחורי אשת איש מגבהת בגדיה מפני המים וזה מסתכל בה), אין לו חלק לעולם הבא. ותוספות שם: פירוש אם רגיל בכך, לפי שיבא לידי נאוף וסופו יורד
לגיהנם.
וצ"ע מה
הביא להקים ברגיל בכך ולא בכל פעם שעושה זאת, נשיב על כך להלן בסייעתא דשמיא.
עיין בבלי ב"ב נז ע"ב, וז"ל (בסוגריים: פירוש
רשב"ם):
"ועוצם עיניו
מראות ברע" (ישעיהו לג, טו), א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל (כשהוא הולך
על שפת הנהר) בנשים בשעה שעומדות על הכביסה . היכי דמי (דמשתבח ביה קרא אם עוצם עיניו,
דמשמע שאם לא יעצים עיניו אינו לא צדיק ולא רשע)? אי דאיכא דרכא אחריתא (ואזיל בהך),
רשע הוא (ואעפ"י שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקי"ל
חולין [מד ע"ב]: הרחק מן הכיעור)! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! (אם מסתכל
דרך הליכתו ואונס רחמנא פטריה. ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו, דמדמשתבח ביה קרא שמעינן
דצריך לעצום עיניו?) לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה (להטות עיניו לצד אחר והיינו דמשתבח ביה קרא דאי אניס
נפשיה חסיד הוא).
מכאן משמע שזו מעלה ולא חובה וכדברי רבנו המאירי למעלה. והתשובה
לשאלתנו למעלה, למה הוצרכו בעלי התוספות לפרש דווקא כשרגיל ללכת שם? הנה פירשו זאת
משום שלכאורה מסוגיית בבא בתרא מובן שהדבר מותר אעפ"י שמכניס עצמו לאונס ומידת
חסידות היא להסיט את מבטו לצד אחר. לכן פירשו שאם רגיל לעשות כך נקרא רשע. מכאן
משמע *שאם עושה זאת דרך אקראי לא נקרא רשע*.
נראה לדון חוף שיש בו נשים כנהר שיש בו כובסות. הנשים של ימינו נוהגות
לכסות פחות את גופן מאשר מנהג הנשים בזמן הקדמונים, ודי למבין, וחשיפת מקומות
המכוסים אצלם כחשיפת שוק אישה בזמן התלמוד. אי אפשר לומר שהן כקאקי חיוורי שכן הן
הולכות עם עגבות ודדים מגולים למחצה ואין כאן המקום להרחיב. ואעפ"י כן מותר
לו ללכת לשם ומידת חסידות להסיט מבטו מכל הנשים העומדות שם.
לגבי היתר להכניס עצמו למקום אונס ראה שבת יט ע"א ופירוש רבנו
זרחיה הלוי, המאור, ז ע"א בדפי הרי"ף: והא דתנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלושה ימים
קודם לשבת, פירש הרי"ף ז"ל בהלכות בספינה גוששת, ואח"כ חזר בו בתשובה,
ופירש טעמא משום ביטול עונג שבת. ולי נראה טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין
על עיירות של נכרים, דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלושה ימים קודם לשבת קמי שבתא מיקרי,
ונראה כמַתְנֵה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש. והוא הדין להפריש
במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת. עכ"ל.
וכ"פ הר"י קארו ש"ע טור או"ח סי' רמח.
המורם מכל האמור:
מותר ללכת לבריכה וחוף מעורבים כשלא עושה זאת בקביעות אעפ"י שיש
שם נשים חשופות משום שהוא אנוס להביט
בנשים שעומדות שם. ומותר לו לאדם להביא עצמו למקרה שיהיה פטור מאיסורי דרבנן משום
אונס. ומכיוון שאיסור הרהור הוא מדרבנן והמקראות הם הסמכה בלבד מותר להיפטר מכך
כמבואר בבבלי בבא בתרא. אם עושה זאת בקביעות נקרא רשע. מכל מקום מעלה היא להסיט את
מבטו מהנשים העומדות שם.
יפה!
השבמחקעכ"פ יש להעיר שבמעיינות שיש ספק ספיקא- אם תהיינה נשים ומה תלבשנה לכא' אין כל סיבה להחמיר לא ללכת לשם.
אשריך, נבו
לא הבנתי בדיוק למה מותר להכניס עצמך למקום אונס?
מחקלמה שיהיה אסור? הרי ראינו בגמ' שלמרות שיש דרך אחרת הוא הולך בדרך של הכובסות הוא נקרא אנוס ואם מסיט את מבטו נקרא הכתוב משבח אותו.
מחקלא מדובר בכשאין דרך אחרת?
מחקאכן. הערתי כבר שכל דבריי כאן בטלים ומבוטלים.
מחקיש גם מראית העין שרואים בני ישיבות ותלמידי חכמים נכנסים לים לבריכה מעורבת
השבמחקלגבי מעין בגלל שאין זמן מוגדר לגברים אין לדעתי איסור (חוץ ממראית העין)
וירא שמים יחמיר וילך למקום אחר