רשומת פתיחה: על ירושלמי ובבלי 1

אקדמות מילין

היי! אני רז טוב עלם (שם בדוי) עלם בן 16 מאזור השפלה. אני לומד בישיבה תיכונית אבל הדעות שלי קצת שונות מהמקובל במגזר הדתי לאומי. זה הבלוג שלי וכאן אפרסם רשומות שיעסקו בכל מיני תחומים ואציג את דעותיי בהם. אשמח אם תעקבו אחריי 😊.

מושכל ראשון: פסיקת הלכה מהתלמודים

ראשית אקדים ואומר שאני דוגל בפסיקת הלכה מתוך התלמודים בשיקול הסברה, כמבואר: "אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד" (ירושלמי, פאה ב, ו. וראה: בבלי בבא בתרא קל ע"ב). להרחבה בדבר ראה: מ' אברהם, אוטונומיה וסמכות בפסיקת הלכה, וגם: שיטתו ההלכתית של הרב דוד בר-חיים, ראש מכון שילה. ואכמ"ל (איזה מגניב זה ר"ת למדניים 😅 ודו"ק).

ברשומה זו אני רוצה לעסוק בשאלה מדוע, או האם בכלל, יש להעדיף בפסיקת הלכה את התלמוד הבבלי על התלמוד הירושלמי (ספוילר: לא). לדעתי, בהעדפת הבבלי על הירושלמי ישנו הכשל הלוגי "אַד הוֹמִינֶם" (כשל לוגי שבו משיבים לטיעון או לקביעה באמצעות התייחסות לאדם המציג את הטיעון) : 1. הבבלי טוען שההלכה היא א', 2. הבבלי יותר מאוחר/ מדויק וכו' 3. מי שיותר מאוחר/ מדויק וכו' צודק (מסקנה:) ההלכה היא א' . מעדיפים את דעת הבבלי על של הירושלמי לא כי היא נכונה מבחינה עניינית, אלא כי מניחים שהתלמוד הבבלי צודק משום שהוא יותר מאוחר, מקובל וכיו"ב.

מכיוון שטיעון זה הוא סינתטי (מרכיב) אפשר לבחון אותו מבחינה אמפירית (תצפיתית) ע"י עיון במקורות או בהיסטוריה.

ברשומה הבאה אתייחס לטענות מעין אלו: הרי ישנו הכלל "הלכה כבתראי" שהרי הבבלי מאוחר לירושלמי (מובא ברי"ף סוף עירובין), או כפי שמורגל בפי בני"שים (עפ"י דברי הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה): "ר' יוחנן חתם את הירושלמי" (מוזר שכן יש אמוראים מאוחרים בהרבה לר"י שמוזכרים בירושלמי ואכ"מ) "אמוראי בבל ראו את הירושלמי ולמרות זאת הכריעו נגדו". או כמו: "עם ישראל קיבל על עצמו את הבבלי". ועוד.

טענה ראשונה: חותמי הבבלי ראו את הירושלמי, הכירו את דעותיו ולכן יש לפסוק כמותם שהלכה כבתראי. המקור לטענה זו הוא הרי"ף (סוף עירובין) שדוחה את שיטת הירושלמי שמשמיעי קול אסורים בשבת ומנמק זאת משום הטענה הנ"ל. על זה יש לי שתי קושיות: (1) למה חכמי בבל לא מביאים בהרבה מקומות את השיטה החלופית של חכמי א"י וחולקים עליה כמו במקומות אחרים? (2) מי אמר שחכמי בבל ראו את התלמוד הירושלמי?

לגבי (1), בעבר הועלו בפניי כמה תירוצים כגון: חכמי בבל לא ראו בשיטה זו ראויה להתייחסות, או שרצו לקצר באורך הסוגיה. והמשכילים יבינו את דבריהם. והדברים תמוהים, למה שחכמי בבל יתעלמו בבוטות מדברי חבריהם שבמערב? לגבי (2), אכן אין עדויות שחכמי בבל ראו את התלמוד הירושלמי לפחות עד תקופת רס"ג במאה ה-10 (ע"צ מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, עמ' 518). הרב גרינוואלד בספרו "הראו מסדרי הבבלי את הירושלמי?" הראה בראיות ברורות שמסדרי הבבלי לא ראו את הירושלמי. ישנה השערה שמסדרי הבבלי המאוחרים ראו מקורות ארץ-ישראליים ודווקא הכניסו פסקים על פיהם (הרב א"ר זייני, רבנן סבוראי וכללי ההלכה, עמ' 209 ואילך; ודוק: לא הירושלמי אלא מקורות כמו התוספתא וספר "מעשים").

בנוגע ל"הלכה כבתראי", שהוא כלל פסיקה מתקופת הגאונים. הסברה של כלל זה מוסברת בתוספות (קידושין מה ע"ב) "פסקינן כבתראי לפי שדקדקו יותר מן הראשונים להעמיד הלכה על בוריה". האם גם במקום שלא בטוח שהאחרונים ראו את דברי קודמיהם ולא התחשבו בהם נכריע כמותם? הדעת נותנת שלא (שו"ת מהר"י קולון צד; ועוד פוסקים), לפי זה אם ייוודע שלא ראו חכמי בבל האחרונים את דברי קודמיהם שבא"י אין הכרע לפסוק דווקא כמותם, ובאמת כך.

טענה שנייה: עם ישראל קיבל על עצמו את סמכותם של חכמי בבל. המקור לטענה זאת הוא הרמב"ם (שאגב בולטת אצלו בניגוד לפוסקים אחרים הכרעה כירושלמי נגד הבבלי במקומות רבים) האם קיבלו ישראל את הבבלי כמחייב אותם ואת זרעם לא, כתוצאה של תהליך היסטורי הבבלי השפיע יותר. בתקופה יותר קדומה בני איטליה, יוון, אשכנז וצפון-אפריקה היו כפופים לסמכותם של גאוני א"י. בשל הנסיבות המדיניות שגרמו להידלדלותו של היישוב היהודי בארץ ישראל ושקיעתו האטית כמרכז רוחני עד חורבנו במסעי הצלב, נבלמה תפוצתו של התלמוד הירושלמי ופחת מאוד מספר לומדיו וממילא פחתה מאוד השפעתו בתחום הכרעת ההלכה. בניגוד לכך גדלה השפעתם של גאוני בבל (סורא הייתה פרבר של בגדאד, בירת הח'ליפות של אותו זמן, ונוח היה לשליט המוסלמי להכפיף את היהודים לסמכות אחת, מאוד הגיוני סה"כ) ששכנעו עוד ועוד קהילות לעבור לסמכות גאוני בבל, השיא הוא במחלוקת רס"ג ובן מאיר (ראה ויקי). בעצם, כשהרמב"ם כותב דברים אלו יש קהילה בהנהגת ישיבת א"י בפוסטאט עיר מגוריו (אבסורד!).

מי שיחפור ימצא גם את טענות פרקוי בן באבוי, אתייחס אליהן בקצרה ובכלליות: כמו שמראה הגאון הרב לוי גינצבורג ב"גנזי שכטר" דבריו של בן באבוי הם מוטים ומוטעים ולכן אין בהם כדי לערער על הירושלמי. לסיכום: לא מצאתי טעם מספיק להכריע נגד הירושלמי, והמסקנה שלי היא שאין לבבלי העדפה אוטומטית כשבאים לפסוק הלכה.